בסייעתא דשמיא
מקורות המושג:
בברכות האחרונות של משה רבנו נאמר: "וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ" (דברים לג יח). רש"י מבאר, בשם המדרש: "זבולן ויששכר עשו שותפות, זבולן לחוף ימים ישכון ויוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר, ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולן ליששכר שתורתו של יששכר על ידי זבולן היתה".
וכך נאמר במדרש בבראשית רבה פרשה צט ד"ה ט:
"זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן" - הֲרֵי זְבוּלוּן קָדַם לְיִשָׂשְׂכָר שֶׁכֵּן מְיַחֲסִין "יִשָׂשְׂכָר-זְבוּלוּן", וְלָמָּה כֵּן? אֶלָּא שֶׁהָיָה זְבוּלוּן עוֹסֵק בִּפְרַקְמַטְיָא (פרנסה) וְיִשָׂשְׂכָר עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, וּזְבוּלוּן בָּא וּמַאֲכִילוֹ, לְפִיכָךְ קְדָמוֹ עָלָיו. אָמַר הַכָּתוּב "עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ", יִשָׂשְׂכָר כּוֹנֵס וּזְבוּלוּן מֵבִיא בָּאֳנִיּוֹת וּמוֹכֵר וּמֵבִיא לוֹ כָּל צָרְכוֹ, וְכֵן מֹשֶׁה אוֹמֵר: "שְׂמַח זְבוּלוּן בְּצֵאתֵךְ" לָמָּה? שֶׁיִּשָׂשְׂכָר בְּאוֹהָלֶיךָ שֶׁלְּךָ הֵן, שֶׁאַתְּ מְסַיְּעוֹ לִיְשֵּׁב בָּהֶן.
עד כאן לא דובר על שכר כלשהו. אזכור שכרו של זבולון המגיע מתוך זה של יששכר נמצא במדרש אחר:
וזבולון למה? לפי שהיה שותפו של יששכר, שהיה עוסק בפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר. שאלמלא לא היה זבולון, לא היה יששכר עוסק בתורה, היה לזבולון חלק בתורתו של יששכר, לכך חנה אצל יששכר, ולכך ברכן
משה "שמח זבולן בצאתיך וגו'" (דברים לג יח).
לפי מדרש זה, לבני זבולון מגיע "חלק בתורתו של יששכר", זאת אומרת שהם משתתפים בשכר הניתן ללומדי התורה של יששכר למרות שלא למדו תורה. הגמרא מחדשת שגם קיימת אפשרות של הסכם פורמאלי בעניין זה:
מאי "בוז יבוזו לו"? אמר עולא, לא כשמעון אחי עזריה [רש"י: תנא הוא, ולמד תורה על ידי אחיו שהיה עוסק בפרקמטיא, כדי שיחלוק בזכות למודו של שמעון, לכך הוא נקרא על שם עזריה אחיו], ולא כרבי יוחנן דבי נשיאה [שלמד על ידי הנשיא שהיה מפרנסו] אלא כהלל ושבנא. דכי אתא רב דימי אמר, הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף אמר ליה: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ [בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ] (שיר השירים ח ז).
הגמרא מזכירה שלושה זוגות, שבהם אחד מבני הזוג לומד תורה והשני עוסק במסחר ותומך באחיו הלומד. שני הזוגות הראשונים עשו כהלכה ואילו הזוג השלישי לא, באשר שבנא הציע להלל אחיו לעשות שותפות ולחלוק בזכויות של לימוד התורה, ועל כך יצאה בת-קול בגנות שבנא. לדעת רבנו ירוחם, שני הזוגות הראשונים עשו כהלכה, כי "העוסק בתורה, קודם שיעסוק יכול להתנות שיעסוק חברו בסחורה וייטול חלק מלימודו כמו יששכר וזבולן", אבל שבנא מן הזוג השלישי לא עשה כהלכה, משום שהצעתו הגיעה "אחר שעסק כבר ונותן לו חלק בשביל ממון" ואז התנאי "אינו כלום".
ההסכם על פי פסיקת ההלכה
הרמב"ם פוסק:
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אישה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר: "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א ח).
הטור והשולחן ערוך אחרי שהעתיקו את דברי הרמב"ם, מוסיפים:
ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני טרדות הזמן יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו הוא לומד בעצמו כמו שדרשו חכמים (בראשית רבה צט) בפסוק: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך".
מדברי הטור והמחבר משתמע שאין קשר חוזי בין הלומד לבין מי שתומך בו, אלא התומך זוכה ממילא שתמיכתו תיחשב כתלמוד תורה. לעומת זאת, הרמ"א מחדש – בהתאם להבנתו של רבנו ירוחם את הגמרא הנ"ל:
ויכול אדם להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר, אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו.
ערוך השולחן מבאר מדוע אין הלומד יכול למכור את שכר הלימוד שכבר למד:
הטעם פשוט, דשכר עולם הבא אינה במכירה ובנתינה לאחרים והנפש שעשתה היא תשיג שכרה ולא אחר. אך כשמתחילה משתתפים במחצית ממילא דעשו שניהם המצוה כמו יששכר וזבולון.
וכך גם כתב הנצי"ב, שמוסיף סברה לחיזוק טענתו:
אחר שכן יש לנו לבאר הא דאיתא בהגהת רמ"א יו"ד (סי' רמ"ו) דאפשר להתנות עם חברו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר. דדוקא במה שממציא לו מנוחה שיהיה יכול לעסוק בתורה וכמו שבארנו לעיל הא דשמעון אחי עזריה ויוחנן דבי רבי. אבל מה שכבר למד והוא הדין מה שילמוד בלי המצאת פרנסה שלו ודאי אין לו ענין.
זאת אומרת, התומך מקבל שכר על כך שהלומד זכה לשלוות נפש בזכות תמיכת התומך. דבר כזה מתאפשר רק אם הדבר הותנה לכתחילה.
מדברי הרמ"א משתמע שאין פסול עקרוני בהתניית הקשרים בין הלומד והתומך. לכן מותר לקיים קשר חוזי בין הצדדים, בתנאי שהוא ייערך מלכתחילה.
החזון איש, בעקבות הרמ"א, חייב עריכת הסכמי יששכר זבולון ואף הציע נוסח כתוב של הסכם כזה , והוא מתמודד עם השאלה המתבקשת: איך יתכן לסחור בדבר שאינו מוחשי ושלא ניתן להעברה מבחינה פיסית? לשאלה זאת הוא התייחס באחת מאגרותיו:
הננו חוזרים לפרש, שזה שהשתמשנו בלשון "מקנים", אין כוונתינו מעין הקנאה של חפצים הגשמיים, שאין התורה ומצוות בכלל נכסים שייצאו מרשות לרשות. אלא כוונתינו, שמשרשי התורה הקדושה, שזה שמחזיק את לומדי התורה, ושעל ידי הונו ורכושו יכולים התלמידים להישאר ולהתקיים בבית מדרשם ולעסוק בתורה, יש לו להמחזיק זכות התורה, ונעשה שותף עמהם, והתורה שהם לומדים נקראת על שמו, כמו שבא בדברי חז"ל: שמעון אחי עזריה ויששכר וזבולון.
לדברי החזון איש אין העברה של דבר ממשי מרשות לרשות, אלא כאשר התלמידים לומדים, תורתם נזקפת ישירות על שמו של התורם, באשר הוא שותף עימהם.
החפץ חיים מציע פתרון מקורי לבעיה נוספת. מי שלומד תורה מקיים מצוות תלמוד תורה וכתוצאה מכך הוא זוכה בשכר המובטח בדומה לכל מי שמקיים מצווה, אבל מצד שני הוא גם מתעלה רוחנית בכך שמוסיף ידיעה לידיעותיו. אפשר אולי להבין כי ניתן להעביר את השכר למישהו אחר או לאפשר לו לזכות בו, אך כיצד זוכה התומך בתועלת האישית שיש ללומד בהרחבת ידיעותיו? החפץ חיים כותב כדלהלן:
נמצא בספרים הקדושים, שהאדם המחזיק לומדי תורה, אף על פי שהיה עם הארץ בעולם הזה, זוכה שלעתיד יידע גם הוא את התורה, ובאמת דבר פשוט הוא, כיון שיש לו חלק בעצם שכר תורתו, וידוע דהתענוגים הגדולים שבגן עדן מתהווים מעצם רוחניות התורה, ממילא צריך לידע את התורה.
החפץ חיים לא מפריד בין "עצם שכר התורה" ל"רוחניות התורה" ומבין כי לא יתכן האחד ללא השני ולכן הוא נאלץ לסבור כי התומך יזכה בידיעות אף על פי שלא טרח כדי לרכוש אותן.
